המעבר לאנרגיה ירוקה הפך ליעד מרכזי כמעט בכל מדינה מערבית, אבל הדרך שכל מדינה בוחרת כדי להגיע אליו נראית שונה לגמרי. ההבדל הבולט ביותר נמצא בחקיקה ובאופן שבו הרגולציה מחייבת את השוק לפעול ומציבה לו לוחות זמנים ברורים.
יעד אחד מול תמונה רחבה
בישראל קבעה הממשלה בהחלטה רשמית יעד מחייב של 30% ייצור חשמל ממקורות מתחדשים עד שנת 2030, כשרובו אמור להגיע מאנרגיית השמש. נכון לשנת 2024 עמד חלקו של החשמל המתחדש על כ-15% בלבד, פער שמחייב האצה ניכרת בקצב ההקמה. באירופה לעומת זאת היעד רחב הרבה יותר ומכסה את כלל צריכת האנרגיה, ולא רק את החשמל. ההוראה האירופית קובעת יעד מחייב של 42.5% אנרגיה מתחדשת עד 2030, עם שאיפה להגיע ל-45%, והיא כוללת גם את תחומי החימום והתחבורה שאצלנו כמעט אינם מטופלים בחקיקה ייעודית.
רגולציה שמחייבת מול החלטה שמכוונת
באיחוד האירופי מדובר בהוראה משפטית שכל מדינה חברה חייבת להטמיע בחקיקה הפנימית שלה בתוך פרק זמן קבוע, כולל יעדי משנה נפרדים לתחבורה, לתעשייה, לחימום ולבנייה. בישראל המסגרת מבוססת בעיקר על החלטת ממשלה ועל תקנות נקודתיות, ופחות על חקיקה כוללת שמחייבת כל מגזר בנפרד. ההבדל הזה משפיע ישירות על מידת הוודאות שיש למשקיעים ולתעשייה.
החסמים שמעכבים את ישראל
המכשול המרכזי בישראל אינו היעד עצמו אלא היכולת לממש אותו. החיבור של מתקנים חדשים לרשת החשמל, העומס הבירוקרטי וריבוי הליכי התכנון מאטים את ההתקדמות. באירופה התקדמו צעד קדימה והגדירו אזורים ייעודיים שבהם הליכי האישור מקוצרים באופן ניכר, כדי לזרז את ההקמה של מתקנים חדשים בשטח ולמשוך אליהם השקעות גדולות. בישראל, לעומת זאת, חלק ניכר מהשטחים המתאימים נמצא בדרום הרחוק ממוקדי הצריכה, מה שמחייב השקעה גדולה בהרחבת רשת ההולכה לפני שהיעד יוכל להתממש.
מקומה של בזן בתמונה הגדולה
ככל שהפער הרגולטורי בין ישראל לאירופה ייסגר, חברות תעשייה גדולות כמו בזן ימצאו את עצמן במרכז המעבר האנרגטי, עם הזדמנות אמיתית להוביל את השינוי, לבנות לעצמן יתרון תחרותי לטווח ארוך ולהפוך אותו לחלק מהפעילות היומיומית שלהן ולא רק להגיב אליו בדיעבד.